“עכשיו גם צריך לכתוב להם גם דוח סיכום? מה פתאום…”
“מסתבר שאין להם לא לוח ולא ברקו. הלכה המצגת…”
“בקשתי ציוד מתכלה והם דאגו לחלק, ובאיזו רמה… “

“ביטלו ברגע האחרון. הזיזו את המועד שוב ושוב. מי הם חושבים צריך לספוג את ימי העבודה האלה ששריינתי עבורם?”
אמרו 20 איש, תמחרתי ‘לפי ראש’, לא רק אחרו גם הגיעו חצי מהאנשים. עכשיו הם רוצים לשלם על הזמן המקוצר ועל חצי מהמשתתפים…”
“‘שוטף + יכולת’? לך תגבה עכשיו את הכסף…”
“אפילו לכיבוד הם לא דאגו…”
“נתתי להם מחיר נמוך כי אמרו 3 סדנאות ברצף. בסוף הצליחו להקים רק אחת. והמחיר נשאר נמוך…”
“ויתרתי על עלות נסיעה כי זה קרוב והזיזו את הסדנה לקצה השני של המדינה. עכשיו הם טוענים שלא היה בתקציב סעיף נסיעות. מי הם חושבים שאמור לשלם את הנסיעה?”

כשהעסקה המדוברת מתייחסת לשעות עבודה בפועל בלבד, כל ענייני הפעילות הנוספת מחוץ לסדנה עצמה שדורשת השקעה נשארים עמומים. הם עשויים להיות מרכיב נתון או פתוחים לדיאלוג, אבל הם חייבים להיות מדוברים, מובהרים ו… מתומחרים במסגרת הצעת מחיר לסדנה. כלולים בעסקה או מחוצה לה. המחיר, בשעה שהוא מגדיר רק שעות הנחייה בפועל, מול הקבוצה, בדרך כלל לא מכסה את ההשקעה בזמן ובמאמץ והעסקה הופכת ללא כדאית.

אם ניתן ערך לכל רגע ומשמעות להשקעה, כבר בהצעת המחיר נגדיר אותם במסגרת העסקה ונציין אותם בפרוספקט השיווקי שלנו, כל בקשה נוספת מחוץ למסגרת תידון בניפרד ותתומחר בהתאם. לכן רצוי לחשב את כל ההשקעה הכספית+הזמן, לציין את ההתחייבות של המזמין ושלנו ולציין את מחירה או לגלם אותה במחיר שעות ההנחיה.

בהירות בהצעת מחיר לסדנה עושה סדר בהגדרת העסקה והציפיות ממנה. כשהיא מעוגנת בפרוספקט השיווקי היא מהווה מעין ‘חוזה’,  ולכן פותחת מערכת יחסים של אמון ושביעות רצון ומרחיבה את האפשרות להפוך את העסקה הזו לעסקה ראשונה בסדרה, את הלקוח ללקוח חוזר ונאמן ואת עצמנו ל’מנחה הבית’, ברירת המחדל בתחום המומחיות שלנו. 

מה בין חוזה פסיכולוגי לחוזה מישפטי ואיך זה קשור להצעת מחיר לסדנה?
מה בסך הכל רצינו? לאפשר לאנשים להצליח להתמודד עם החיים שלהם יותר טוב?
לתת להם הזדמנות להתפתח באמצעות הסדנאות שאנחנו מנחים? לגרום להם אושר? שמחה?
להצליח במה שאנחנו יודעים שהם יכולים להצליח והם עדיין לא?
ובעקיפין, זו דרך להביא לביטוי את עצמנו.
את הכישורים המקצועיים שלנו.
שליחות.

ומה קורה בשטח? בפועל המפגש בין הרעיונות לאנשים לא תמיד עובד כל כך חלק.
מכיוון שמדובר במעורבות של ‘המרכיב האנושי’, אותו מרכיב שמחולל את הקסם בסדנאות, הוא גם גורם, לפעמים, ליחסים לעלות על שרטון. לפעמים, מעל ומעבר לציפיות. מכאן או מכאן.

אחד הכלים ליישר הדורים מראש הוא הסכם ההבנות,
אותו חוזה פסיכולוגי שעושים עם חברי הקבוצה כבר בתחילת התהליך הקבוצתי.

עם השנים נוכחתי לגלות שלרבים (מדי…) יש השגות על הביטוי הזה.
“חוזה זה נוקשה”
“חוזה זה לא נעים”
“חוזה מחבל בקשר האישי-רגשי”
“חוזה זה אומר שאנחנו לא סומכים”

כל זה נכון ולא נכון.
חוזה נותן ביטחון, ודאות, יוצר אמון ומאפשר לצאת לדרך יחד עם ציפיות מתואמות שמתחילה כבר בהצעת מחיר לסדנה. בפרוספקט השיווקי.

כמו שאנחנו מצפים שהצעת מחיר לסדנה תהיה הוגנת, גם חוזה משפטי הוגן, תפקידו להגן על כולם וגם, ובעיקר, על איכות היחסים.

רבים מדי יוצאים לדרך עם מידה של עמימות.
וכגודל העמימות גודל הבעיות בקבוצה: בדיקת גבולות, מפחי נפש, בזבוז זמן על וכחנות מיותרת, היעדרויות ופרישות.
פה זה יכול להתחיל להיות “לא נעים” “נוקשה”, “חבלה בקשר האישי-רגשי”.
על מישקל – מה שיגורתי – בא לי.

ולמה אני ככה, משביתה שמחות? כדי שנוכל לשמוח בעבודה שלנו.
אני נוטה להשבית שמחות מדומיינות כדי למנוע את מה שניתן למנוע.
כדי שנוכל לשמוח באמת. ליהנות מהעבודה ולהצליח.
לסייע לאנשים ולא לבזבז את הכוחות היקרים שלנו על פתרון בעיות שהיו יכולות לא לצוץ או להגיע בצורה מתונה.

אירחתי את עו”ד נחום שור ושאלתי אותו על המשמעות המישפטית של החוזה בעסקאות: