אז… איך למדתי לשחות?
בילדותי, בקיבוץ של סבא וסבתא, היתה בריכה שבה למדו כל הילדים לשחות.
היתה מצילה מיתולוגית, מרים, שלימדה את כל הילדים לשחות ב’בריכה הגדולה’.
אל הבריכה הגדולה היתה ירידה במעין מבואה עם מדרגות. מעין בריכונת מופרדת שהירידה אליה היתה צעד אחר צעד כשבכל מדרגה ומדרגה הגוף טובל יותר במים, עד שמגיעים לרצפה, שגם שם גובה המים נמוך יחסית לבריכה.
מה שזכור לי הוא תהליך כזה – עומדים על שפת הבריכה בבגד ים, נישטפים במיקלחת הפתוחה, נעמדים על המדרגה הראשונה.
מרים מזמינה. מעודדת. מזכירה שאנחנו מיתרגלים.
לאט לאט יורדים עוד מדרגה ועוד מדרגה. מתקרבים לעומקה של המבואה שנראה אז מאיים ואימתני.
מרים מושיטה את ידיה ותומכת.
לאט לאט, הגוף מתרגל למים, לחוייה של הציפה, לקשר בין התנועה לשליטה בגוף על פני המים.
מרים משחררת קצת אבל נישארת קרוב קרוב. מקנה בטחון שהולך ומתגבש. צעד אחר צעד. פעם אחר פעם.

 ואז – מה השגנו?

אם כן, כדי שתרגילים והפעלות לסדנה יתמכו ביכולת שלה לשרת את מטרותיה ולתן מענה לצרכים גלויים או סמויים של המשתתפים.

לכן נקודת הפתיחה בחיפוש אחר תרגילים והפעלות לסדנה לא יכולה להיות: “יש לי תרגיל מגניב שעשו לנו פעם בתנועה”, אלא – מה מטרת הפעילות ומה היא מבקשת להשיג?