בלוג מסע…

אז אפרופו כלים…

כשסיימתי את לימודי ההנחייה הצטרפתי לפורום
מנחי קבוצות באינטרנט.

אי שם בעידן שלפני הפייסבוק, הווטסאפ והקבוצות הדיגיטאליות.

כל המי ומי שוחח שם, באינטרנט.

מעבר לתהליכים הקבוצתיים המרתקים שניתן היה למצוא שם,

לא מצאתי סיבה להיות שם.

לא מצאתי את עצמי.

או – בעיקר – לא מצאתי.

השאלות שנדנו שם נראו לי תמוהות.

הן נראו לי חיפוש אחר פתרונות לבעיות שלא אמורות להיווצר.

התשובות שלי, כמו גם השאלות שלי נענו,

בדרך כלל או בנזיפה או בשתיקה רועמת.

ואני, שהזהות המקצועית הלא מגובשת

הרגישה לי כמו תבשיל קדירה שלא יודע להתפרק למרכיביו,

הרגשתי שאני טובעת לאיבוד.

נשברתי בשיח שהרגיש לי יהיר ומנותק על הכלים

ועל המשתתפים בקבוצות,

על האנשים האלה אלה ש”דורשים כלים”,

אלה ש”צריכים להבין” במקום להיות בתהליך.

ניסיתי לבדוק אם הבעיה אצלם או אצלנו, ו…

באופן לא מפתיע הוסבר לי שם שהבעיה היא לא פה ולא פה,

הבעיה היא, כמובן – אצלי.

אני לא מבינה את המקצוע!

אז יצאתי לדרך.

ליצור כלי להבין מה זה אומר ‘כלים’.

אם זה מה שאנשים מבקשים, כדאי להבין מה זה אומר

לפני שמזלזלים בכך,

כי אחרי הכל – לא לעולם חסדו.

ואם אני כצרכנית, לקוחה, חברת קבוצה,

מרגישה צורך בכלים ולא מקבלת מענה,

הרי לא אמשיך את הסידור הבלתי מספק הזה.

איזו סיבה יש לכך שאחרים ימשיכו להשקיע

בהשתתפות בקבוצה

שלא נותנת להם מענה

כפי שהם תופסים – מענה – מהו?

אז… לא.

היום אני יודעת שמבחינת המשתתפים בקבוצה,

הם רוצים, וגם צריכים, לדעת שלא השיטות המקצועיות יושבות במרכז המעגל, אלא הם.

סתם כי… מגיע להם. הם לקוחות. והם באו כדי ללמוד כלים.

ונא לא לזלזל, כי הם השותפים שלנו לשליחות.

והם אלה שמפרנסים אותנו.

ומהצד של המנחה – שיטות העבודה בהנחייה,

רצוי שישמשו ככלי לשימור לקוחות.

ככלי משמעותי למתן משמעות אמיתית.

ומשמעות אמיתית תיתפס בעיני המשתתף כמשמעות אמיתית

רק כשהוא יבין למה הוא מתבקש לעבור את

ה”תהליך המקודש”

בעיני המנחה.

כששתי השיחות האלה ניפגשות

מלב ללב ומהגיון להגיון,

שם יתחולל הקסם.