בלוג מסע…

מי אני? מה אני?

מה יש לי לתת ולמה שיבואו דווקא לקבוצה או לסדנא שלי?

זוכרת את עצמי הולכת ברחוב דוד בן גוריון בתל אביב

אחרי פגישה עם עו”ד מס’ מי סופר

שמתיימר לתת לי תמונה אמינה על מעמדי המשפטי.

מזג האוויר מתעתע. אביך ומחניק

ונוחתת עלי ההכרה.

אני אלך ללמוד משפטים.

חייבת להבין את האניגמה של החוק.

אבל נרשמתי ללימודי אמנות.

חשבתי שהעתיד שלי בהדרכה במוזיאונים אינטראקטיביים.

אז עוד לא הגיעה לאוזני השמועה על עולם ההנחייה,

וזה אחרי שויתרתי על לימודי קופירייט.

כשאני לא שלמה שמתי הכל בצד והתמקדתי באמנות.

ומשם – כמתבקש – חינוך.

וממנו – חינוך מיוחד.

עולמות המשפט והפרסום הלכו והתרחקו

עד שהתמוססו למרחב הזמן האבוד.

לפחות ככה הרגשתי.

הרבה מים, אמנם לא מספיק, אבל בכל זאת הרבה,

עברו מאז בירדן.

הדרך לימדה אותי קו מנחה מהו.

לימדה אותי שלא אפשרי וגם לא מוסרי להתפשר.

לימדה אותי למקד הכל, כולל הכל, סביב אותו קו מנחה

שמאפשר לארוז יחד את כל הכישורים, הכישרונות וההכשרות

לכדי שלם אחד מיוחד.

שלם שאינו מושלם.

שלם שחי בהרמוניה עם כל מרכיביו.

שלם שהפך להיות כח משיכה אישי ומקצועי.

העניין הזה ביקש דיוק, וקיבל.

ביקש ליטוש, וקיבל.

ביקש… מיקוד. וקיבל.

הפך לכלי לשיווק משיכה שמיועד למנחי קבוצות וסדנאות.

ובשורה התחתונה,

ניתן לומר, שבמרכז המעגל סגרתי מעגל.

כל הכישורים, הכישרונות וההכשרות שם.

באים לביטוי באופן שאני לגמרי שלמה איתו.

שפת האמנות שוכנת בשלום

עם תעלולי השפה ועם הסכמי הבנות.

איכשהו, הכל שם.

כל מה שנידרש ממני

זה לאפשר להם להתמזג לכדי עולם תוכן ייחודי