על עצמאות עסקית והדרך להיערך לפרישה מכובדת אפילו אם לא הפרשת עד היום אפילו שקל אחד – עמית עשת מתארח אצל בת-חן שפירא

אני מנחה עצמאית.
אני בעלת מקצוע עצמאית ובעלת עסק עצמאי.
בחרתי בעצמאות עסקית כי רציתי את החופש לממש את הפוטנציאל.
בחרתי בעצמאות עסקית כי רציתי להביא לביטוי את הדרך המיקצועית שלי.
אני מניחה שאני לא היחידה שחופש הזה קרא לה.

יחד עם זאת,
כמו בעסקת חבילה,
עם עצמאות עסקית מגיעה אחריות.
כי עצמאות משמעה אי תלות.
כי עצמאות משמעה מסוגלות לקיום פיזי, רגשי או כלכלי שאינה כרוכה בסיוע מגורם חיצוני.
כי עצמאות משמעה בעלות על ההחלטה.
כי עצמאות חוגגים יום אחד בשנה וחיים אותה 365 ימים בשנה.
אמממה?
מכיוון שעצמאות עסקית כרוכה בענייני פרנסה, שהיא אתגר בפני עצמו, המאבק היומיומי לשרוד את החודש הופך להיות מאבק יומיומי על העצמאות.

ביננו, כמה פעמים קינאת בשכירים? והלוואי ומישהו היה דואג לי לעבודה?
ואם רק היה מגיע המיליונר שיגלה אותי? ואם מישהו שיודע לשווק היא מקדם את הסדנאות שלי?
אבל… אבוד. אנחנו בפנים. חופש. ואז?
נוצר מצב פרדוקסאלי שהדעת מיתקשה לסבול. דיסוננס מטריד.
מה יהיה על החופש ואיך נהיה עצמאיים כשנפסיק לעבוד? אפילו, נניח, מסיבה טובה. וגרוע יותר, כשכושר העבודה והפרנסה יעצר מסיבה כלשהי? במידה ולא דאגנו לעתיד שלנו – מה יהיה אז? נאלץ לוותר לאחר כבוד על החופש. חסל סדר עצמאות.
רצינו עצמאות וקבלנו תלות מוחלטת.

ובכלל, איך מגייסים יצירתיות בהשגת משאבים להגשמת חזון מקצועי “לא ריאלי”?

הדבר הזה מטריד אותי כי הוא תופעה שאני פוגשת לא אחת.
פונים אלי מנחים עם הרבה כאב שהשחיקה כבר מכאיבה להם בעצמות והם חייבים להמשיך לעבוד ממש בכח.
בלשון המעטה, הם חווים אשמה גדולה שהם לא במיטבם.
שהם פוגמים באיכות השרות.
שהם מרגישים כעס ומירמור ואפילו אין להם אל מי לשלוח אצבע מאשימה.
זה לא נעים. אבל האופציה האחרת עוד הרבה פחות נעימה.
תלות.
זה לא נעים. זה אפילו לא אפשרי.
זה בעיקר בלתי ניסבל.

אז מעבר לכך שהטעות הגדולה שהם עשו היא שהם לא יצרו לעצמם נכס מקצועי ולא הפכו את הידע המקצועי שלהם למקור הכנסה עצמאי שאינו תלוי בהם ומקנה להם עצמאות עסקית, הם גם לא השכילו להפריש לעצמם סכום כסף שיאפשר להם לפרוש בכבוד.
הם היו שקועים בלצבור עוד ועוד שעות עבודה מיזדמנות ולקוות שהם יצליחו לגמור את החודש.

אני לא רוצה שזה יקרה לי.
אני רוצה את העצמאות ואת החופש לפרוש בשיא.
אני מניחה שמי שרוצה עצמאות גם זה כלול בשאיפות שלו.
מכיוון שאף אחד מאיתנו לא בן 17, וגם לא בן 21,
נישאלת השאלה – האם זה כבר מאוחר מדי? האם ומה ניתן לעשות?
הזמנתי את עמית עשת, חבר יקר, שהוא איש כספים,
לתת לכולנו מענה על השאלה המטרידה הזו.

הוא הוכיח לי באותות ובמופתים שלעולם לא מאוחר מדי ויש מה לעשות, שאפשר להיערך לפרישה מכובדת אפילו אם עדיין לא הפרשנו אפילו שקל אחד.

כדאי להקשיב לעמית ולהסברים המאד פשוטים וממש בשפה פשוטה וגובה העיניים. הוא נותן כלים להתמצא בעולם הזה ולמצוא את הדרך להתחיל או לייעל את מה שכבר התחלנו.
פה הוא מסביר איך לתכנן צבירת הון לפרישה.
חשוב להגיד שגם עמית וגם אני משוללי אינטרסים כלכליים, לא מייצגים אף חברה ולא ממליצים על שום דבר מלבד על נקיטה במעשה באופן מיידי.
כדי שנוכל באמת לחגוג את העצמאות כל יום וכל שנה.
וכן, אני מזמינה אותך ואפילו מבקשת להפיץ ולשתף את הקלטת ההדרכה הזו
כדי שכמה שיותר בעלי מקצוע יוכלו להנות ממנה.
תודה

אם הפוסט הזה הואיל לכם במשהו,
אני יותר מאודה לכם על שיתוף שלו ברשתות החברתיות.
וכמובן, אשמח גם לשמוע מה דעתכם בנושא פה - למטה בתגובות.
להתראות בחדרי הסדנאות,
בת-חן

לפוסטים נוספים בקטגוריית 'רוח-חומר, רווחה וכסף'