מה זה בכלל תוכן-תהליך?
כשמדברים על תוכן-תהליך, מדברים על גישת הנחיה שמתחילה מהפרספקטיבה והנחות היסוד עליה מתבססת ההנחיה עצמה.
לפי הגישה הזו הפעולות שהמנחה עושה נובעות מהנחה שהמהלכים שמתחוללים בקרב אינטראקציות אנושיות הם לא אקראיים ולא מקריים, אלא שרשרת של תגובות גומלין בין גורמים מעורבים שמשפיעים על מה שמתרחש בקבוצה ‘כאן ועכשיו’.
מדובר במתודולוגיה שמגיעה מעולם הידע של הנחית קבוצות שבוחנת את הקשר המשתמע בין התוכן הגלוי של ההתרחשות, מה שנקרא בשפה המקצועית טקסט לבין התהליכים הסמויים ש’בין השורות’ שאנחנו בשפה המקצועית קוראים להם סאבטקסט.
במסורת המקצועית הנחיה לפי הגישה הזו מאפשרת לקבוצה לדבר ולתת לתכנים לעלות. לנבוע מתוך התרחיש הקבוצתי ולברר על פי הטקסט מה באמת מעסיק את הקבוצה ברמה הרגשית הדינמית הבינאישית ואיזה ביטוי זה מקבל באופן גלוי. ההנחה היא שתכנים שעולים לשיחה, גם היא היא אגבית משקפים משהו ובעל ערך לזיהוי הסאבטקסט. באופן הזה ההנחה היא שכמדברים על משהו ממקומות וזמנים אחרים, הוא מספר, אמנם “בתחפושת”, משהו בעל משמעות שמתחולל בקבוצה באופן לא לחלוטין מודע או מדובר. ההנחה היא שהישות הקבוצתית שלוחת מסרים על מה שנחוץ לה כרגע ב’סיפור כיסוי’ שהתייחסות אליו גם ככזה עשויה לרמז למנחה מה ה’קבוצה’ אומרת ואיזה צורך היא מבקשת למלא. כשמייחסים לתוכן משמעות כוללת יותר מחפשים את הקשר בין הדרך בה פועלים והנושאים עליהם מדברים לחוויה הרגשית ולתהליך הקבוצתי הדינמי שמתחולל בקבוצה ‘כאן ועכשיו’.
אני נוטה לדבר על אזור התוכן שנתפס בחושים והקשר שלו ל’עולם התחתון’ של התהליך שאני מגדירה אותו כאזור הניחושים. ההנחה היא שהעולם התחתון של הקבוצה הוא בעצם כמו עולם תחתון – אין דין ואין דיין. איש הישר בעיניו יעשה. עולם של צרכים, יצרים, פנטזיות שחבוי אי שם במרתפי התת מודע. הוא “מוגש” למרחב הקבוצתי הגלוי בסוג של עידון הרבה יותר מוסרי, רציונאלי, נורמטיבי, ולגיטימי.
כל הרעיון הוא לייחס משמעות לכל מה שעולה בקבוצה, כולל, ולפעמים בעיקר אירועים איזוטרים. לגלות, לזהות, לברר להבין ולפרש את פשרם בהתייחס לקשר בין התוכן לתהליך, כדי להפוך את זה למיומנות בהנחיה של קבוצה שמבררת את צרכי הקבוצה ומבקשת לחפש פתרון הולם. הולם את מה? הולם את המעמד – על מטרותיו, תנאיו, המנחה והמשתתפים בקבוצה.
ואני אומרת – ולא רק. לא רק בקבוצה מונחית. שהרי אם ביחסים בין אישיים עסקינן הרי מדובר בתקשורת בין אישית. באינטראקציה אנושית שמתחוללת גם מחוץ לקבוצה. בכל מקום. כל הזמן. באופן הזה יש מקום לגישה הזו גם בהתנהלות המקצועית שלנו, וגם בחיי היומיום של העסק.
ולא רק שיש גם מתבקש.

מה זה תוכן ומה זה תהליך, ומה ההבדל בין השניים?
לצורך המחשה, התוכן הוא כל מה שאנחנו רואים, שומעים, מריחים, נוגעים. יותר קרוב לעובדות ונתונים.
התהליך הוא יותר נתון לפרשנות. בעצם מדובר על התהליך הדינמי. דינמיות היא תנועה. תנועת תהליך הגומלין בין הגורמים המעורבים שמתקיימת במרחב הקבוצתי. יש פה תערובת של חומרים רגשיים, אנרגיות תדרים, תקראו לזה איך שאתם רוצים, שבעצם רוחשים מתחת לפני השטח.
מה שיפה בכל הסיפור הזה שאנשים מגיעים לקבוצה עם מטענים מהעבר ובמרחב הקבוצתי הכל נוכח בתערובת של מחשבות, רגשות, פנטזיות, צרכים, ציפיות, וחוויות טעונות מהעבר האישי והכללי, רלבנטיים באופן ספציפי לענייני הקבוצה, או לכאורה פחות רלבנטיים.
וכאמור – לפי גישת תוכן-תהליך – הכל רלוונטי. עובדה. הם פה. נוכחים ‘כאן ועכשיו’ למרות, שעל פניו, אין להם פה מקום.
איך ולמה הם הגיעו הנה? למעשה, התהליך שואב אותם מתוך העולם הרגשי באופן אסוציאטיבי והופך את הלא מודע אישי לקבוצתי.
השיח הקבוצתי הגלוי מתפתח לשרשרת אסוציאטיביות שמגלגלת סיפור קבוצתי משותף שמלמד על התהליך.

איך ולמה התוכן קשור לתהליך?
על פניו ולמראית עין, התוכן והתהליך מתקיימים בשני עולמות מקבילים כל אחד מהם בעצם עוסק בחומר אחר יחד עם זאת, שניהם גורמים משתתפים, משפיעים ומושפעים, בחיי הקבוצה ומספקים תוכן לשיח המתגלגל.
כל העניין נעשה מאתגר יותר כשאנחנו מדברים על סדנאות.
סדנאות, מעצם טבען משלבות במרחב הקבוצתי גם חומר למידה וגם הפעלות יזומות.
אלה מוגשים על ידי המנחה ברמת התוכן ומעוררים באופן מיידי תכנים, שייתכן שבקונסטלציה אחרת היו נשארים רדומים ברמת התהליך.
כך שמעבר לתכני הלמידה, גם תכנים רגשיים שקשורים בשינוי המתבקש מעצם רכישת מיומנויות חדשות וגם תכנים שקשורים בלמידה עצמה ובתפיסת העצמי כתלמידים בקבוצה לומדת, עולים וצפים אל תוך המרחב הקבוצתי.
אז איך הם קשורים? הם משפיעים אחד על השני.
כשתוכן לימודים מאיר ומעורר תוכן רגשי הוא מקבל את הציביון הייחודי של כל קבוצה וקבוצה.
התהליך “מדגים” את התוכן בדרכו היצירתית. הוא צובע אותו בגווניה הייחודיים של הקבוצה ומציג אותו בהתייחס לנתונים המשתנים שלה, כולל לשלב ההתפתחותי בוו היא נמצאת באותו הרגע.
כל מעגל והשפה שלו.
כשאנחנו יודעים לקרוא את שפת המעגל, שהיא שפה מטאפורית, אנחנו בעצם יכולים להגיד שאנחנו יוצרים פה ביחד עם הקבוצה יצירת אמנות משותפת.
השאיפה שלנו זה שהקשר בין התוכן לתהליך יתקיים באופן בו הם עומדים בהלימה. הסינרגיה ביניהם יוצרת מין תחושה של סינרגיה כמו שני משוטים שחותרים לאותו כיוון. מי שחותר היא בעצם הישות הקבוצתית, באמצעות משתתפי הקבוצה, כשמי שמכוון אותה הוא המנחה.
כשהם עומדים בהלימה מרגישים את זה באוויר.
יש איזו תחושה אקסטטית, ואפילו, לעיתים, קטרטית. רווחה מורגשת והתחושה היא ש’אנחנו בכיוון הנכון’.
אלה רגעים אמיתיים של ‘וואוו’ – חוויה משמעותית מתחוללת פה.
לכן חשוב רצוי וכדאי לחבר בין התוכן לתהליך.
כשמתקיימת הלימה בין סוגיות התוכן לסוגיות התהליך החוויה היא חוויה מלאה.
כשהתוכן והתהליך לא עומדים בהלימה אחד עם השני, אנשים חווים צרימה ומרגישים את הסתירה, שלפעמים נראית ונחווית ממש כמו מסר כפול, ולעיתים אפילו מוסר כפול.
פה יש מעין התייחסות מובנית ל-“נאה דורש נאה מקיים”. יש משהו לא נוח בלדבר על משהו ש’כאן ועכשיו’ במרחב הוא לא מתקיים או מתקיים ההפך ממנו.
כשמבינים את העניין הזה ואת היחסים המאוד מורכבים בין התוכן לתהליך, ניתן לנהל את הקשר ביניהם באופן מקצועי. ניתן להבחין בנקודות מפתח בהן אפשר לכוון את הישות הקבוצתית לכיוון שיוביל אותה להשגת מטרותיה ויאפשר למשתתפים בה לחוות ולהתנסות בדבר שהתוכן מדבר עליו.

מה הקשר בין תכנים כמו תרגילים או נושאי הסדנה לתהליך שהם עוברים בה?
הקבוצה מתפתחת בשלבים שמוכרים לנו.
בכל שלב טיפוסי משלבי ההתפתחות של הקבוצה היא עסוקה בסוגיות התפתחויות אחרות שמספקות חומרים למאגר הגועש מתחת לפני השטח.
נושאי הלימוד והתרגילים משפיעים על התהליך הקבוצתי ועל תהליך הלמידה האישי כשהם “לוחצים על כפתורים רגישים” ומשחררים תכנים רדומים שמתעוררים לחיים ומקבלים מקום נרחב ברמת התהליך.
משם, קצרה הדרך לפגוש אותם ברובד הגלוי בצורת שיח מטאפורי.
ושוב, הלימה מאפשרת להפוך אותם לחלק לגיטימי ותורם משמעותית להתקדמות הלמידה ולהשגת המטרות.
פה ניפגש ה’וואו’ עם ה’וואלה’.
הרבה פעמים מנחים מחפשים לעשות ‘וואו’. רוצים שיהיה משהו מאוד מאוד מרשים, עוצמתי וחזק למשתתפים. הם יוצאים מגדרם כדי לייצר פירוטכניקה, לשלוף שפנים מהכובע ובאמת להשקיע מעל ומעבר במעטפת, כשמתחת לאף שלהם יש אופציה לייצר משהו מאוד משמעותי.
וואוו – כשמשתתף בסדנה אומר: “וואו איזה מנחה תותח! איזה סדנה מהממת!”
וואלה – כשמשתתף בסדנה אומר: “וואלה על זה לא חשבתי… זה חדש בשבילי… לקחתי. תודה.”
מה שהופך את ה וואלה להרבה יותר משמעותי מאשר וואו

איך מחברים בין תוכן לתהליך?
מדובר במיומנות הנחיה שנשענת על היכולת לזהות את הנקודות בהן התהליך הסמוי מהעין מבצבץ אל תוך התוכן הגלוי ומרמז על קיומו. היא מלמדת על הדרך להזמין את משתתפי הקבוצה להסכים לעצור עליהם ולייחס להם משמעות.
כך, כשעולה תוכן ספונטני שמראה ‘לא קשור’, יש בידי המנחה כלי לרתום אותו לשירות מטרות הקבוצה. בכל דרך אחרת הוא נראה לא קשור, ולכן, על פניו, מחייב אותנו להשתיק אותו.
במקרים כאלה, שלכאורה אינם מעניינה הישיר של הקבוצה – יש בידי המנחה כלי לפענח את שפת המעגל, לגלות מהם צרכיה הלא מודעים של הקבוצה, לבחון באופן מקצועי אם ואיך לתת להם מענה במידה והם מעכבים את האפשרות של הקבוצה להתקדם. כל זאת, בלי לשתף את המשתתפים ובלי לעצור את תנופת הקבוצה. בלי להשקיע בכך משאבי קבוצה יקרים, והרבה לפני שהחומרים האלה מגיעים למודעות של המשתתפים עצמם.
הדרך לחבר בין תוכן לתהליך קשורה לכמה דברים ובראשם הלך הרוח של המנחה.
אני אוהבת לחשוב על זה ככה: אנחנו מגיעים לקבוצה כשעין אחת על התוכן עין אחת על התהליך ועין אחת על הקשר ביניהם.
יש בעניין הזה משהו שיכול להיתפס מיסטי או רוחני מדי.
בעיני זה פשוט כמו עם משקפיים, שאו שמרכיבים על העיניים או שלא.
אנחנו יכולים להגיד שזה לא אמיתי וזה לא עובדות.
ואני אומרת בוא נחפש מקסימום נמצא. אם לא – נמשיך בדרכנו.
אבל זה מחייב אותנו להגיע מאוד מאוד פנויים ונינוחים כי נדרשת פה רמת קשיבות מאוד גבוהה.
כשמגיעים מתוחים, דרוכים ובלחץ ממה שעתיד להגיע, קצת קשה להיות בנוכחות עם פניות רגשית ועם מקום בלב ובמרחב הפנימי שלנו להתבוננות שהיא מעבר.
מה עוד? הכנה מוקדמת.
הערכות ותכנון מוקדם, גם של התוכן וגם של התהליך והבנייה מושכלת של המרחב הקבוצתי ותכני הלמידה. כולל מבנה הקשר ביניהם.
ככל שהמרחב הקבוצתי מוגדר בבהירות ומגודר באופן תקשורתי אך אסרטיבי, יש שקט במערכת. כש’גבולות הגזרה’ ברורים אנשים מרגישים שהם מתמצאים במרחב. ‘כללי המשחק’ ברורים להם והבנות לגבי ה’מותר והאסור’ לא “שולחות” אותם לפעולות או למצבי קיצון שנולדו באופן לא מודע הסמוי מהעין לבדיקת גבולות כדי לברר איפה ניצבים הגבולות.
באופן הזה כשיש בהירות במרחב שוכן איזה שהוא רוגע שמאפשר ליצירתיות לעלות במידה של מוגנות ושל ביטחון ואנשים מוכנים להתנסות ולהתמסר. להיות מעורבים, להתנסות וליצור בעצמם מהלכים חדשים שיוצרים שיח חדש והתנהלות חדשה.
אז הדרך לחבר בין התוכן לתהליך, מעבר לנכונות ליחס משמעות לכל מה שעולה במרחב הקבוצתי, היא להבין שהמשמעות היא משמעות מטאפורית. וכשאנחנו מדברים על מטאפורה אנחנו מדברים על קצה חוט שמבצבץ ומזמין אותנו למשוך בו.
המילה מטאפורה – מטא זה מעבר ופורה זה כלי. כלומר – כל התרחשות ברמת התוכן הגלוי , כשאנחנו מניחים מראש שהיא מייצגת משהו שגם נושא את המשמעות של עצמו וגם נושא משמעות שמעבר לו.

למה צריך להבין את זה? למי זה טוב?
לא צריך להבין את זה.
אבל כדאי מאד.
מנחה שמבין את זה יכול בניחותא לשלוט במצב ולשמור את הקבוצה על המסלול האפקטיבי ביותר להשגת המטרות שלה.
באמצעות טכניקות של הנחית קבוצות תוכן-תהליך הוא שולט בקבוצה בלי לשלוט באנשים.
למי זה טוב? לכולם.
אין השתקה. אין סתימת פיות מעליבה.
הכל בעל משמעות ויחד עם זאת, לא ניגררים עם הקבוצה או מי ממשתתפיה לדרכים צדדיות שמסיתות את הקבוצה ממסלולה להשגת מטרותיה.
באופן זה התהליך אינו בא על חשבון התוכן והתוכן אינו מגיע על חשבון התהליך.
התהליך מובנה באופן חלקי כך שהתוכן שומר על התהליך מלהתפזר והתהליך מעצים את התוכן.
החוויה הזאת של סתימת פיות היא לא חוויה מעצימה, בלשון המעטה, ויש לנו אפשרות לייחס משמעות וערך לכל מה שעולה, להוקיר את כל מי שמעלה, להכיר בכל מה שעולה ולהודות על ההזדמנות להתנסות בלפגוש משהו אחר בדרך אחרת. להרחיב את מיגוון המיומנויות הרגשיות והחברתיות ולהשיג חווית עוצמה אישית מתפתחת, שמאפשרת לקדם את התהליך ולהתקדם להשגת המטרות המוסכמות של הקבוצה.

מה הם שלבי החיבור בין תוכן לתהליך?
חיבור בין התוכן לתהליך תמיד נמצא שם השאלה היא האם החיבור משרת את מטרות הקבוצה. מה איכותו של החיבור הזה? הרי גם חיבור שאינו עומד בהלימה הוא חיבור ומערכת הגומלין מתקיימת, לכן השאלה היא מה הם שלבי העבודה הנחייתית של חיבור בין תוכן לבין תהליך?
אחרי כל ההכנה וההיערכות המוקדמת, של המנחה את עצמו ושל המרחב הקבוצתי, כשהמעגל כבר ‘אומר את דברו’, וכבר הבנו שבהחלט ‘יש לו מה ולהגיד’ ויש לו איך להגיד:
השלב הראשון – לתת לדברים להתרחש ולהתבונן
השלב השני – לסמן לעצמינו שיש פה משהו
השלב השלישי –לחפש בתוכן סימוכין כדי לאשש ולבסס
השלב הרביעי – להחליט – לתת מענה סמוי על הצורך הסמוי או לפתוח את העניין בפני הקבוצה?
כמה המלצות חשובות כשפותחים את הדיון בקבוצה:
להפעיל שיקול דעת ולבחון האם ובמה זה משרת את הקבוצה ומקדם את מטרותיה.
הצעת פרשנות תמיד כדאי שתישאר בגדר הצעה. אין טעם לכפות פרשנות גם אם אנחנו בטוחים שהפרשנות היא מאוד מאוד נכונה.
להציע להתבונן גם על המעבר בנימה של שאלה – האם ישנה אפשרות שיש פה משהו מעבר?
במידה ואין היענות בקבוצה – להרפות, אם יש דברים בגו הם יחזרו למרכז המעגל
במידה והקבוצה נענית – לברר מה בעיניהם עשוי להיות פשר העניין שמתקיים פה עכשיו, מעבר לעניין עצמו
במידה ומתאים – להציע פירוש-ניחוש מול הקבוצה בברור זהיר ובפתיחות מלאה ביחס לקשר אפשרי בין תכני הלמידה לעניין בו הקבוצה עוסקת באופן גלוי
במידה וזוהה קשר ניתן לפתוח לדיון באמצעות הרחבת המטאפורה בהקשר לתכני הלימוד או אופי הלמידה באופן שמחזק ואפילו ממחיש ומדגים את המסר הלימודי.
כל התוכן שם – רק לאסוף אותו ולתת לו ערך ומשמעות שמקדמת למטרות.