כמה פעמים אנחנו רואים משתתפים בקבוצות, ולא משנה מה טיבן או מטרותיהן, באיזה כלים ובאילו תכנים הן עוסקות, סובבים סחור סחור, פוחדים מהתנסות חדשה, עומדים על שפת הבריכה, מתים להכנס למים ו… נישארים בחוץ?
אלה, בדרך כלל, עם סיום התהליך יחושו החמצה. ואנחנו? איך נחוש ביחס אליהם?
נכון, יש דרך להביא את הפה של הסוס אל הדלי, ואפילו נמצא דרך להביא את הדלי לפה של הסוס, אבל אין דרך להכריח אותו לשתות, ובכל זאת, אני משוכנעת שלמרות שאנחנו מקווים עבורו שלהבא ישכיל לממש הזדמנויות ולהתנסות, מתוך שליחות ואחריות מיקצועית, היינו מעדיפים אחרת.
לאחרונה אני מגלה שבדיוק זו הסיבה שאנשים חוששים להנחות…
פוחדים להיות לא רלוונטיים ולא לתת ערך. להחמיץ ולגלגל החמצה…
להתנסות ולהיות חשופים לביקורת על כך.

אז…, מה נחוץ כדי “לקפוץ למים” ולהוביל קבוצה? שלושה דברים:

הדבר האחד שנחוץ כדי לקפוץ למים – הזדמנות להתנסות
הזדמנות כל יום מיזדמנת.
לפעמים בצורה ישירה ולפעמים עקיפה.
לפעמים מזהים אותה ולפעמים לא, אבל היא שם.
חוה אלברשטיין מציירת בשיר “כל יום אני מאבדת” (מילים רימונה די-נור, לחן משה וילנסקי)
את השורה של ההזדמנויות שחולפות על פנינו מבלי שננקוט בפעולה לממש אותן.

כל יום, כל יום אני מאבדת
בחור יפה ברחוב, בחור יפה ברחוב
עיני פחם איזה חיוך
כזה רציתי בדיוק
כמוהו רם ומחוטב
יהיה ילדנו המשותף
כל כך גבוה קצת תמים
הוא לצידי לעולמים
אבל גם הוא כמו כולם
פשוט עבר ונעלם

אם נחזור לדילמה המקצועית,
רבות ההזדמנויות שלנו להתנסות ולקדם את העניינים המיקצועים והעיסקיים שלנו.
מסיבות כאלה ואחרות רובן הגדול לא מתממש.

הדבר השני שנחוץ כדי לקפוץ למים – בטחון מקצועי להיכנס להתנסות
אחת הסיבות הנפוצות שאני מזהה במהלך השנים בקרב מנחים היא תחושה של חוסר מוכנות להתמסר לרוח ההתנסות ו”לקפוץ למים”.
עוד לא…
אני עדיין בתהליך…
עוד אין לי את התעודה…
הסדנה שלי עדיין לא לגמרי מוכנה. זקוקה לדיוק. חייב לעשות קודם כל פיילוט…

הסדנה הראשונה שלי
למה?
למה דווקא אני?
שילמו לי…
מצפים ממני…
ומה יהיה אם…
ואם לא יגיעו?
… הלוואי ולא יגיעו.
הם מגיעים!

אמא’לה
הם נורא גדולים וחשובים
הלוואי ותהיה אזעקה
שהתקרה תקרוס
משהו…
שמשהו יקרה. ומהר.

מה שכחתי?
הבאתי הכל?
איך מתחילים?

הם דווקא נראים נחמדים

הם פעילים. יוצרים.
נראה שמעניין להם.

למה הם מחייכים?
משהו לא בסדר? 

תודה. היה באמת מעניין.
מתי שוב?

… אנשים!
כמו כולם.

הדבר השלישי – להיות שלמים עם הסדנה שלנו
כשאנחנו יוצרים אותה במו ידינו אנחנו יכולים לעמוד מאחוריה,
להציע אותה באהבה וגאווה.
ככל שהיא תהיה יותר ‘בדמותנו ובצלמנו’,
גם ההזדמנויות וגם הביטחון המקצועי שלנו יעמדו לטובתנו. 

מתי באמת להתנסות ב”לקפוץ למים”?
בעברי החקלאי בעמק הירדן, בעונת הקטיף, למדתי דרך לקבל החלטה אילו פירות להוריד מהעץ ואילו להניח למחר או מחרתיים. היה ברור שאם הפרי “שבר צבע”, כלומר יש בו מספיק צבע של בשלות כדי להוריד אותו מהעץ ולהניח לו להמשיך להבשיל בארגז, בבית האריזה או אפילו על המדף במקרר של הצרכנים, מורידים. אם הוא עוד בגוון בוסרי – נחוצה לו הבשלה על העץ.

במושגים מיקצועיים ניתן לאמר- Good enouph mather, כהגדרתו של ויניקוט – בטחון מיקצועי כדי להיות מנחה טוב דיו. כזה שמסוגל לתת מענה רלוונטי לצרכי הקבוצה תוך שהוא שם את צרכיו במקום שני. כך, גם אם מדובר במענה חלקי ולא מושלם, כל עוד האווירה היא חיובית אז הפוטנציאל לשיפור במשהו באמצעות הקבוצה, קיים.
אבל… הרבה מנחים מיתקשים להבחין בין שלם למושלם ולהשלים עם מה שאינו מושלם.
אולי מדובר באחריות, אתיקה, אכפתיות ומיקצועיות. אולי…
למעשה, הרבה מאד פעמים מדובר באליבי (שרבות נטען בטיעונים שמניתי למעלה ודומים להם).

למה? האומץ להתנסות.
כמו שאבא שלי היה מלמד אותנו – מי שלא שוטף כלים לא שובר כלים.
לעשות טעויות זה חלק מהמקצוע, וחלק ממה שאנחנו מעודדים את משתתפי הקבוצה לעשות – למידה תוך התנסות, ניסוי-טעיה-שימור-שיפור, והיכולת שלנו לקבל את עצמנו לא מושלמים היא ה”צבע” שרצוי “לשבור” ולקפוץ למים ולממש הזדמנות.
להתנסות באחריות. עם הכנה מדוקדקת. ליווי. כל מה שנוסך בטחון. בנו כמובילי התהליך ובחברי הקבוצה בנו.

אז… במקום – עם הזמן בא הניסיון, לפחות בהתחלה כדאי לזכור שזה לא קורה מעצמו ולכן, עם האומץ להתנסות בא הניסיון.