Priceless
speachless
… more or less

כמה קל לזרוע, להשקות, להשקיע
וכמה קשה לקטוף את הפירות.
לגבות על זה כסף.
כמה קל לשרוף פוטנציאל. כלכלי.
hopelessness?

מה העניין הזה עם כסף?
הזיכרון שלנו ממיין והודף חומרים רגשיים שקשה לו להכיל.
לפי עקרון הבריחה מכאב והנהייה אל העונג, הוא מעדיף לזכור את העונג המקצועי מאשר את הכאב שבדיסוננס בין הנתינה והנדיבות המקצועית לפחד שטמון בהתמודדות עם כסף שמתקבל תמורתם.
מה קורה שם?
אילו אמונות נטמעו בנו ביחס לכסף?
מה למדנו עם השנים על הכסף ועל הקשר שלו לעבודה המקצועית?
מי לימד אותנו את זה, והאם באמת מדובר ב’אמת’?

אז האמת היא שכסף מאפשר לנו לאפשר.
לאפשר בלי להתפשר.
כולנו יודעים את זה.
זו הסיבה שבסתר ליבנו אנחנו מייחלים לשפע שיגיע, אבל מעדיפים לא לקשור אותו עם תמורה ישירה לעבודה שלנו.
כדי ש”היחסים” יהיו “נקיים”.

עוד מבט אחד יראה לנו שלא רק שהיחסים לא נקיים כשהכסף לא בתמונה,
גם המאמץ של משתתפי הסדנא לוקה בחסר.
חוסר הנוחות שלנו להתמודד עם סוגיית הכסף פוגע במשוואה השקעה=בשלות=הצלחה.
ויצא שכרנו בהפסדנו!

כי… להנחות קבוצה זה מעצים
לחבר אנשים לתהליך זה וואוו…
לחוות קבוצה עובדת זה אנרגיה של צמיחה והתפתחות.
ועדיין, השאלה בעינה עומדת – מהי סדנא ‘טובה’?
שאלה טובה.
והתשובה?
תלוי את מי שואלים.

לרובנו יש נטייה להגדיר סדנא טובה למשתתפים בה. 

כזו שהם עוברים במהלכה תהליך משמעותי.
אין ספק שמדובר בתחושה מאד מספקת. נחת מקצועית.
ברור. הצלחה שלהם היא הצלחה שלנו.
הם עוברים תהליך ואנחנו איתם.
יחד עם זאת,
רצוי וכדאי לחשוב גם על הגדרה של קבוצה או סדנא ‘טובה’
גם עבורנו.

מה זה ‘טובה’ עבור המנחה?
“טוב, נו…, זה לא יקום וייפול על כסף…”
אם המשפט הזה מוכר לך,
כנראה שהשליחות המקצועית שלך חזקה יותר מאהבה לכסף.
יחד עם זאת, מה לעשות, צריך גם הכנסות כדי להתפרנס.
כדי להשקיע במקצועיות ובכל אחת מהקבוצות וכדי לתת שרות יותר טוב. מחקרים מראים שהרבה לקוחות זה מקדם שחיקה בקרב אנשים
שנותנים שירותים אישיים. וריבוי קבוצות מונחות בו זמנית משמעו – תפסת מרובה – לא תפסת.
פגיעה במקצועיות ובמסוגלות לספק להן שרות איכותי.
האם נחת מספקת אותנו? ואם כן, – גם לאורך זמן?
האם רווחה רגשית-מקצועית מספיקה כדי להמשיך ולתת שרות מעולה, כזה שהרבה אנשים יחוו משמעות? מה עם רווחה כלכלית?
ו… איך הן תלויות האחת בשנייה?