מעבר למטרות, לנושאים ולתכנים, לפעילות, למאפייני אוכלוסיית היעד, ולהתפתחות של כל אחד ואחת מהמשתתפים בקבוצה, לקבוצה כישות, יש את הדרך שלה לעבור תהליך של התפתחות.
דרך שמתחילה כהתקבצות אקראית לכאורה של יחידים, לעיתים זרים, שהופכת אותם לעמיתים שותפים בדרך, עד סיומה, ואז היא מתפרקת ליחידים שממשיכים, כל אחד בדרכו הוא, אחרי התהליך שהם עברו בקבוצה השאיר בהם את חותמו.

במציאות, האידיאל מקבל פנים מגוונות, יצירתיות וכמובן – מרתקות.
כל קבוצה לגופה, כל קבוצה והמאפיינים שלה.

הקבוצה עשויה להיעצר ולהיתקבע בשלב מסוים. היא גם עשויה לחוות רגרסיה ולחזור לשלב קודם שייתכן ולא מוצה.
יחד עם זאת, האידיאל כנקודת התייחסות מספק:
– אמצעי לתכנון התהליך מראש מבחינת תכנים
– סמן דרך לפענוח המתחולל במציאות המורכבת של הקבוצה ב’זמן אמת’
– מפתח להחלטות על התערבויות-מנחה

במסגרת עבודת התזה שהגשתי לסיום לימודי תואר שני בהנחיית קבוצות בשילוב אמנויות בלסלי קולג’ גיבשתי מודל של התפתחות קבוצה בשלבים – מלידה עד מוות שמלמד שבכל שלב, בדומה לסוגיות החיים האנושיות, הקבוצה חווה ומתמודדת עם סוגיות דומות:

שלב התמימות – שלב התמימות הוא שלב הולדת הקבוצה ותחילת חייה.
מבחינת היחיד, מתוך היחס הכפול לשייכות – הצורך להיות שייך מול הפחד להתמזג ולהיבלע, כל משתתף, בדרכו, מחפש את הדרך להצדיק את ההשתתפות שלו, הצדקה שמתקבלת, בדרך כלל מהתועלת המובטחת המצופה לו. כל אחד עסוק בניסיון למצוא מקום ראוי בקבוצה.
ברמת ה’קבוצה’, השלב הזה מתאפיין באחדות מדומה. חיפוש והאדרת המשותף. הישות הקבוצתית מתנהגת כמו הרך הנולד, מתוך תלות מוחלטת במנחה שמשמש כהורה מטאפורי שלה.

שלב ההתפכ(ק)חות – שלב ההתפכ(ק)חות מקביל להכרה של ילד בקיומו הנפרד.
מבחינת היחיד, הצורך ב”תלבושת האחידה” מתחיל להיסדק.
משהו נעשה לא נח. מחייב מדי. לא אותנטי.
הוא מבקש להביא את הייחודיות שלו לביטוי.
ברמת ה’קבוצה’, השלב הזה מתאפיין בחשש מהתפרקות האחדות ומציפייה מהמנחה שישמור על ה’קבוצה’ מפניה.
ה’קבוצה’ בוחנת את עמידות המנחה במצבים רגשיים מאתגרים כדי לבסס את יחסי סמכות והאמון איתו, שבמידה ואכן צלחו, יהפכו בהמשך לנורמה בקבוצה, גם בין משתתפיה.

שלב ההתבגרות – שלב ההתבגרות, כמו בגיל ההתבגרות, הוא שלב הסערות הרגשיות וחיפוש הזהות.
מבחינת היחיד, הוא חובר ל’קבוצת שווים’ משמעותית שמשמשת עבורו כקבוצת התייחסות שמגדירה את זהותו.
ברמת הקבוצה יחסי הסמכות מאותגרים על ידי סערות ומעורבות רגשית גבוהה, והפחתת הערך של המנחה כהורה מטאפורי.
לאור ולצד האכזבה מהמנחה מואדר כוחה של קבוצת השווים. ובהתבגרות כמו בהתבגרות שמאופיינת בדיכוטומיה וקיטוב, ה’קבוצה’ מתפצלת ונוצרות תתי קבוצות. “קליקות” שמעיבות על אחדות הקבוצה והזהות המוכללת שמשליכה על תפיסת הזהות של היחיד.

שלב ההתמסדות – שלב ההתמסדות דומה להשלמה של האדם את זהותו ועם זהותו.
מבחינת היחיד, זהו שלב של הכרה במציאות.
ניסיון לחבור באופן מפוייס, אפקטיבי ופרודוקטיבי לקבוצה, בדומה להקמת משפחה, מתוך השלמה חיובית עם הקיים תוך העדפת היתרונות והסתגלות לחסרונות.
חיפוש הדרך לחיים של שלום ושלווה.
בשלב זה הפוטנציאל של הקבוצה להיות משמעותית עבור הפרט הופך לחוויה מחוללת של משמעות.
לצד התחושה הנינוחה יחסית, מתקיימת התעוררות ומודעות למשמעות של הזמן האוזל.
ברמת הקבוצה, יחסי הכח מתאזנים, יחסי הסמכות מקבלים פרופורציות ויחסי האמון מהווים תשתית לשיח משמעותי והרחבת הזהות העצמית. מתפתחת אינטימיות. עכשיו האחדות כבר אינה מדומה. היא מכילה הרמוניה בין ניגודים, הכרה בשונות והיעדר שיפוטיות.

שלב ההיפרדות – פרידה וסיום מחזור חיי הקבוצה
לא בטוח שניתן להגדיר את תהליך ההיפרדות כשלב כי הוא לא מוביל לשלב הבא אלא, אולי, לקבוצה הבאה.
למרות זאת, המאפיינים שלו חשובים ורלוונטיים להבנת ה’קבוצה’.
מבחינת היחיד, זהו תהליך שמסתיים ברגע בלתי נסבל שאינו מתקבל על הדעת. חווית ‘חור שחור’ שעשוי להגיע ב”אופן מפתיע” למרות שהוגדר מראש ולכן קיימת נטייה להימנע ממנו, לעקוף אותו – להתמקד בהשגת כמה שיותר עד רגע הסיום.
או לחילופין, לנסות להאריך ולמשוך את חיי הקבוצה מעבר למועד הסיום, לקצר את המהלך ולחוש תחושת מיצוי או אפילו “לפרוש בשיא”. לצורך ההתמודדות יש שמפעילים מנגנוני הפחתת ערך כדי להקטין את עוצמת כאב האובדן ומשמעות התהליך.
אלה עשויים לבוא בביטויי כעס ואפילו פעילות חבלנית.
ברמת ה’קבוצה’, כמו הקשיש שחווה בשלות ועומק מצד אחד ורגרסיה מהצד השני, מוצף בזיכרונות ילדות, גם ה’קבוצה’ בסוף חייה מעלה זיכרונות מהחיים המשותפים בתחילת דרכה, עסוקה בחשבון נפש וסיכומים וחוזרת לתכנים ושאלות מתחילת הדרך.