חוזה הוא לכאורה עניין משפטי שמטרתו הוא ליצור בהירות ו’לעשות שקט’,
הסכם הבנות שמאפשר לצדדים לקדם עניינים יחד בראש שקט ובלב שלם.
הוא מגדיר את ההסכם שנחתם בין לקוח לבעל העסק בעת ביצוע העסקה באותה העת שהוא מגדיר את החוזה הפסיכולוגי שנחקק במבנה היחסים בין מנחה למשתתף בקבוצה.

זה יצא יפה כי גם רגשית וגם כלכלית זה לא עומס גדול על אף אחת.
חלקתי איתן באחריות בדיאלוג ומצד שני לא הפלתי אותה רק עליהן.
אמרתי להן שאני לא אפרק את התהליך באופן חד צדדי, אבל אני מצפה שזה לא יהיה ברור מאליו.
נידמה לי שהפתרון עלה מהן.
אני כבר רתמתי את זה ללמידה על שינוי חוזה בדיאלוג.

מאז אני ניתקלת בזה המון (אצל אחרים).
בזה ובזה שמשתתפים תופסים את התשלום פר מפגש ולא מובהר להם שהמנחה מגיע ועובד גם אם הם לא הגיעו.
כלומר, שהתשלום הוא תמורת השייכות לקבוצה ולא תמורת ההשתתפות בה.

איך עושים זאת נכון?
כל עניין לגופו.
כל קבוצה לגופה.
כל מנחה לגופו.

החוזה מגדיר את גבולות העסקה, ובתוכה את גבולות האחריות – מי אחראי על מה? על התהליך? על הלמידה? על התוצאות?
ועל זה נאמר – חכם לא ניכנס למקומות שפיקח מצליח לצאת מהם בשלום. כי לחוזה יש היבטים פסיכולוגיים, דינמיים, כלכליים, תדמיתיים ומשפטיים.
כשלוקחים את כולם בחשבון, הציפיות מתואמות.
יש בהירות במרחב.
מתפתח אמון, פחות משאבי קבוצה מתבזבזים על ויכוחי סרק, אכזבות ומפחי נפש.
ותשומת הלב מתפנה להתמקד בתהליך.