באמת, איך ניפטרים משעיר לעזאזל בקבוצה?
(בהמשך נגלה שאין לנו בכלל שום סיבה, שום צורך ושום עניין להיפטר ממנו…)
לשם התחלה, עדיף להימנע מליצור אותו או לאפשר לו להתהוות.
ובשביל זה צריך להבין איך נוצרת התופעה הזו של שעיר לעזאזל בקבוצה,
תופעה שמטרידה ומאיימת על מנחים רבים ומשתתפים רבים בקבוצה.

ובכן, מכיר את הרגע שבו מישהו מעלה משהו בקבוצה, שואל, מגיב, משתף…
משהו שמקבל בתוך ההקשר עוצמה ותהודה, ומתחיל לגלגל שיח בקבוצה.
נניח, מישהו מעלה תהייה,
אפילו כהגיג פילוסופי, שלא נדבר על שיתוף בחווייה אישית או בהתנהגות בתוך המרחב הקבוצתי
נניח, על כעס. איזשהו נושא שלא נוח להתבונן על עצמנו דרכו כי רגע של כנות יזכיר לנו שאנחנו לא מלאכים.
מבחינה זו כעס, תוקפנות, יצר רע, קנאה, כל אלה ורבים אחרים שאצורים בכל אחד מאיתנו ולא נחשבים ללהיט,
עשויים לגלגל מהלך דומה. אז מישהו מעלה את העניין בקבוצה.
הלא מודע הקבוצתי המשותף (כן, כן, מיסתבר שיש דבר כזה…) מוצא את הנושא כרלוונטי והשיח “ניתפס” על הנושא.
על פניו איזה יופי – נושא חשוב שרצוי להעלות אל רמת המודעות ולהעלות את רמת המודעות…

אבל, אליה וקוץ בה.
כל אמירה על הנושא חוזרת לאותו מישתתף שהעלה אותו. לעיתים ממש דנים בו וב”בעייה” שלו
ולעיתים באופן סמוי יותר – מדברים על ה”עניין” ומייחסים אותו אליו “רק” בצרוף מבט ו/או מחוות יד שמצביעה לעברו.
ה”בעיה”, מן הסתם – אצלו. מה שאומר, שאנחנו כולנו פתורים מה”בעיה” הזו…
זהו. הבנאדם מתוייג!
הפך לשעיר לעזאזל.

ולענייננו – אחרי שהוא כל כך טעון, אין לו שום דרך לצאת בעצמו מהפינה הזו…
הדרך היחידה היא לצאת מהקבוצה הזו ולנסות את מזלו בקבוצה חדשה, מתוך תקוה ששם זה יתנהל אחרת.
כל מבט וכל הינף יד שכזה, כל אמירה וכל ייחוס מעצימה את הלחץ להחזיק עבור כולם את ה”בעיה”. כאילו באופן פיזי “ניזרקים” לעברו תכנים רגשיים של כל חברי הקבוצה.
והוא מעבה ומעבה את הבעיה עד שהוא מתחיל להתנהג אותה. להדגים אותה. להיות הדבר.
הוא “בהתנגדות“. והוא הופך להיות “הבעיה” עצמה, בצורתה הקיצונית.

ואז – באופן ממש “טבעי” ומתבקש,
מובע עניין באופן גלוי או סמוי, לשחרר את הקבוצה ממנו ולשלח את האדם לדרכו, שיפרוש מהקבוצה.
די. הוא כבר בלתי ניסבל. או לפחות שילך לטיפול. שירגיע את עצמו. שיעשה משהו עם ההתנהגות הלא נאותה שלו. זה מעכב את כל הקבוצה.

ומה קורה אם הוא עצמו כבר מרגיש שזה יותר מדי עבורו ועושה מעשה ומודיע על רצונו או החלטתו להיפרד. לפרוש?
איך מגיבים אליו חברי הקבוצה ולעיתים אפילו המנחה, למרות שהם ייחלו לרגע הזה?
“לא. תישאר. חבל. יש לך פה הזדמנות.”… ופה מגיעה שורה שלמה של הזדמנויות לתיקון…
כל מה שישכנע אותו להישאר כי גודל האיום הלא מודע שהנה אני הבא בתור. הנה זה מגיע אלי. הנה אני עומד להחליף אותו גדול מהמטרד במודע שהוא מהווה.

מה תרומתו של המישתתף הזה לתהליך ומה אחריותו?

מה תרומתו של המנחה לעניין?
ואיך פותרים את זה?
רמז – משחררים אותו מהתיוג ולא מהקבוצה. כי אם הוא ילך, ה”בעיה” נישארת בקבוצה… למרות שמכחישים אותה.
ואולי שעיר לעזאזל בקבוצה זו לא כזו בעיה?

המשך בחלק ב’